Search
  • Oran

סיפור הלידה של בני הבכור

מאת אורן גפני - סיפור הלידה הראשונה שלי

16.2.2011

הכל התחיל כשהבנתי שאני רוצה להקים משפחה עם בעלי ניב, שאז היה רק חבר שלי. התחלתי לרצות ילד והתחלתי לקרוא על לידה באתר באופן טבעי. בגלל שאני מאמינה בגישה של מודעות לבריאות ודרך חיים בריאה, התעניינתי מאד בסיפורי הלידות הטבעיות ובמיוחד בלידות הבית.

קראתי סיפורי לידה ומכל סיפור לקחתי תובנה לעצמי ועל כך אני מודה לכל מי ששיתפה- ולכן גם אני משתפת.

אז ב"ה היינו בהריון- והיינו מאושרים שהצלחנו להיכנס להריון כל כך בקלות- בניסיון הראשון. ועם זאת כל כך חוששים שמשהו ישתבש, אז שמרנו בסוד עד שכבר לא היה אפשר... סיפרנו למשפחה ואחר כך לחברים וההיריון זרם על מי מנוחות. ללא בחילות, ללא צרבות, ללא בצקות ובעצם בלי תופעות לוואי, מלבד בטן שהלכה וטפחה ולבסוף נשארו עליה סימני מתיחה (חוץ מההתרגשות והחששות שהיו נסתרות למראית עין).

בתחילת ההיריון התחלתי לעשות יוגה להריון אצל גלי פלד במרכז יוגה בדרום שבבאר שבע והרגשתי באינספור רגעים כמה התרגול תורם ליציבות שלי ולהתמודדות עם מרכז הכובד המשתנה. בסוף השליש הראשון גם יצרנו קשר עם מיילדת בית, כי הרגשנו שזה הדרך המתאימה לנו, לי ולבעלי, ללדת. שיין הייתה לאורך כל הדרך בליווי, והציגה בפנינו נושאים חשובים לדון בהם כהכנה ללידה, כגון הורות, חיסונים, הנקה ועוד ועוד. רצינו ללדת בלידת מים והתחלנו לברר מה עלינו לרכוש לצורך כך. במקביל, עשינו קורס הכנה ללידה עם יוגה בשיטת התחנות, במרכז בו תרגלתי יוגה לנשים להריון. גלי, מנהלת המרכז ומעבירת הקורס, לימדה אותנו, בנוסף לחומר תיאורטי, גם כלים חיוניים ללידה פעילה. בנוסף, קראנו את הספר "לידה פעילה" של ג'נט בלאסקס, שהועיל מאוד ולימד אותנו המון על התהליך והלידה הקריבה...

ההיריון התקדם מצוין ובוטן העובר גדל וצמח כל כך יפה. אבל סביבות שבוע 32 כשהוא עדיין במצג עכוז, התחלתי לחשוש שמא הוא לא יתהפך עד הלידה. אני לא יודעת מה גרם לי להרגיש שהוא לא יתהפך, כיוון שבדרך כלל גם כשנתוני הפתיחה אינם טובים, אני מתמלאת תחושת ביטחון בתוצאה טובה, בכל תחום בחיים. ואכן, בכל פגישת מעקב אצל שיין ואצל הרופא, בוטן עדיין היה במצג עכוז. אני כבר תרגלתי בכל יום תרגילים הפוכים ששיין נתנה לי- על ארבע עם מרפקים על הרצפה ועל הגב עם ישבן מורם על כריות.

בשבוע 36 כשהוא עדיין לא התהפך החלטנו לנקוט צעדים יותר דרסטיים. ביקשנו מהרופא הפנייה להיפוך בבית חולים מאיר אצל דר' קנטי, לפי המלצות רבות כי הוא מספר אחת בהיפוכים חיצוניים בארץ. זה לא היה פשוט לקבל הפנייה כי קופת החולים טענה שהם לא עובדים עם בית חולים מאיר, אבל סוף הגענו אל דר' קנטי, בשבוע 38+1 יום שלישי. הגענו מוקדם- תנאים טובים, כמות מי שפיר יפה. בניסיון הראשון לא הלך- דר' קנטי, לחץ חזק מאד על הבטן וכלום לא זז, כנראה העכוז כבר היה מבוסס באגן. גם בניסיון השני לא הצליח ואז דר' קנטי אמר שהוא לא מנסה שוב, שכנראה הוא (העובר) רוצה להיוולד בקיסרי ואפילו הראה לי איפה תהיה לי צלקת על הבטן. כל השבוע היו לי המון התקשויות סדירות של הרחם וחשבתי שאולי זה הפריע לו לבצע את ההיפוך, אבל הוא אמר שזה פשוט לא מצליח.

התקשרנו לשיין מאד מודאגים מחוסר ההצלחה של ההיפוך החיצוני- הבנו שלידת בית לא תהיה לנו. אבל גם הבנו ממנה שיש לנו סיכוי ללדת רגיל, ושפעם היו מיילדים לידות עכוז באופן רגיל. שיין המליצה לנו לבדוק אם יהיו מוכנים ליילד אותנו בבית חולים "ביקור חולים" בירושלים. התקשרנו והחלטנו לנסוע לביקור- ישר אחרי ההיפוך. מכפר סבא לירושלים לקח לנו שעתיים וחצי בפקקים- ממש סיוט. המיילדת הראשית שם הייתה נחמדה מאד והסבירה לנו שהם אכן מיילדים גם עכוז אם התנאים טובים, וזאת מכיוון שמגיעות אליהם הרבה נשים דתיות, בלידות 14 במספר גם, ושהן מעוניינות לשמור על הרחם שלהן שלמה. היא המליצה לנו לשוחח אם אחד הרופאים שמיילדים עכוז, כי לידות עכוז מיילדים רק רופאים ולא מיילדות. לקחנו את מספר הטלפון של המרפאה ונאמר לנו להתקשר מחר כשהוא יהיה. נסענו חזרה הביתה לבאר שבע וכל הדרך דיברנו והתלבטנו- כשהאלטרנטיבה על לידה רגילה הוא כמובן קיסרי אלקטיבי. כשהגענו לבאר שבע כבר היה ערב וניב היה צריך ללכת לאוניברסיטה ללמוד ואמר שהוא יחזור מאוחר. שיין התקשרה ורצתה לשמוע מה אמרו ב"ביקור חולים". שיתפתי אותה בהתלבטות הקשה שיש לנו, והתחושה של "ללכת נגד ההמלצות" של הרופאים שלא מוכנים לשמוע על לידת עכוז ורוצים לקבוע לי ניתוח קיסרי, שגורמת לחשש כבד.

ראשית היא ציינה בפני שאני מאד מתאימה ללדת לידת עכוז כיוון שיש לי אגן טוב, ושמכיוון שהיא נכחה בלידות עכוז רבות וטובות היא מעריכה שאני אצליח ללדת עכוז . שנית, היא אמרה שלידת עכוז צריכה להתקיים בחדר ניתוח לכל צרה שהיא ושבעצם זה ניסיון ללידת עכוז בלבד ושעל כל חשש, הרופאים יבחרו לבצע ניתוח קיסרי ולא להיות גיבורים על חשבון הבריאות שלי ושל העובר שלי. היא העריכה שהסיכוי שלי שלא ללדת בניתוח קיסרי הוא בערך 50 אחוז. שזה יותר טוב מ-100 אחוז של קיסרי אלקטיבי. ולסיום היא אמרה שאם כבר ללדת עכוז אז רק בבית החולים "ביקור חולים", כי שם יש להם ניסיון עדיין. כמובן שרק אנחנו יכולים לקחת החלטה שכזאת, אבל שהיא ממליצה לנו לנסות ולהחליט לא ממקום של פחד אלא מודעות.

אחרי השיחה עם שיין, ניב חזר הביתה מהלימודים וכבר היה מאוחר. למרות זאת, דיברנו ארוכות בנושא ופרטתי בפניו את מה שנאמר בשיחה עם שיין. החלטנו לדבר למחרת עם הרופא שמיילד לידות עכוז ב"ביקור חולים" ולראות מה הוא יגיד. יום רביעי בבוקר, טלפנתי לדר' ברוך והוא אמר לי שזה מאד מעשי ללדת לידת עכוז, רק אם הערכת משקל נמוכה מ3.5 ק"ג. בנוסף, התקשרתי למכרה שילדה לידת עכוז לפני 15 שנים, גם כן את ביתה הבכורה ודבריה חיזקו אותי והסירו ממני את תחושת החריגות שבמצבי. התקשרתי לספר לניב ויחד החלטנו שאנחנו סומכים על הרופאים ב"ביקור חולים" ושאנחנו הולכים על לידת עכוז שם!

למחרת היה יום חמישי ,והייתה לי משימה בעבודה שרציתי לסיים עד סוף השבוע. אחרי העבודה נסעתי לבאר שבע, את הדרך הארוכה מצריפין (כמו בכל יום) (היה נר שלישי).נהייה לי מאד קשה לעשות את הנסיעות היומיות לעבודה, אז הלכתי לרופאת משפחה וביקשתי ממנה ימי מחלה. היא נתנה לי שבוע מחלה. בדרך החוצה מהמרפאה חטפתי סופגנייה שחילקו שם. ואחרי שכל ההיריון כל כך שמרתי על תזונה מאוזנת ובריאה, בלי שטויות, גם הלכתי וקניתי לי בורקס לארוחת ערב "מזינה" כי הייתי רעבה. הספקתי לאכול כמה ביסים מהבורקס בדרך לאוטובוס הביתה, כשהרגשתי שלוק שבורח לי בין הרגליים! איזה דבר זה: בדיוק כשאני מכריזה- סיימתי לעבוד עד הלידה- אני מתחילה לידה! חשבתי לעצמי, שנראה לי שזו ירידת מים והתקשרתי לשיין כדי להתייעץ. היא לא ענתה ובינתיים אני באוטובוס, והמכנסיים ממשיכים להירטב. הייתי צריכה להחליף עוד אוטובוס וממש התביישתי שאנשים יחשבו שעשיתי פיפי במכנסיים. אחרי עשרים דקות שכבר כמעט הגעתי הביתה שיין התקשרה. היא ייעצה לי לשמור על היגיינה, לעשות מקלחת ובשירותים לנגב רק אחורה ולשים תחבושת כדי לראות אם היא מתמלאת במים תוך שעה אז זו ירידת מים. אכן התחבושות התמלאו בזו אחר זו, שלוק בכל פעם ולשמחתי הרבה התחלתי גם להרגיש צירונים. כתבתי את התזמון שלהם והודעתי לניב שיחזור מהעבודה. אבל לצערי הרב הייתה לו עוד שעה וחצי נסיעה (ברכבת) עד הבית כי הוא עובד בהרצליה.

ידענו שאנחנו צריכים כבר לצאת לבית החולים, אבל לא הייתה ברירה אלא להמתין לשובו, אז בינתיים ארזתי את כל הבית כדי שנעמיס על הרכב- הלב דופק בטיל, הרי ירושלים רחוקה מבאר שבע... הבעלול חזר הביתה ב21:45 כמו שעון, התחבקנו- הנה זה בא! התרגשות! פספסנו את הדלקת הנר השלישי כי מיהרנו לצאת! וכשחזרנו הביתה החנוכייה עדיין עמדה מחכה עם 3 נרות...

הנסיעה לבית החולים בירושלים כשאני עם צירים סדירים כל 3 דקות לא הייתה תענוג. אני מאחורה על ארבע והשעה 22:40. הצירים הצטופפו והם כל 3 דק' למשך דקה וכואבים אבל אני ממוקדת ומתמודדת איתם כשאני נשענת קדימה על כדור הפיזיו. מה שכן, חגורת הבטיחות מאד הציקה לי כי היא כל הזמן ננעלה ואז הייתי ממש מוגבלת. ואנו מתזמנים את הצירים וכבר בכביש 6 וחשוך לגמרי ואני עושה סיבובי אגן ונשימות אוג'אי בזמן ציר כמו שלמדנו בקורס הכנה ללידה.

ואני אומרת לניב- "תיסע כמו אישה זקנה- לאט" ואני בכלל לא יכולה להסתכל בחלון איפה אנחנו- כי אני ממוקדת בהתמודדות עם הצירים ורק תוחבת את פני במושב האחורי ונושמת אוג'אי. מתישהו ביקשתי מניב שידליק חימום כי היה לי קר כי מכנסיי היו רטובים ממי שפיר, כל ציר יוצא עוד שלוק ... איכשהו הגענו לבית החולים בירושלים (צמוד לשכונת מאה שערים) והשעה 00:00 .ניב עצר על המדרכה מול הכניסה לבית החולים כדי שלא נצטרך ללכת הרבה. בינתיים המאבטח משגיח על הרכב עד שנירשם בקבלה ונקבל אישור להחנות בחניון. אנו חוצים את הכביש באדום ונכנסים לקבלה. אני בצירים והמיילדת בקבלה, אחווה שמה, נותנת לי מיטה ושולחת את ניב לרשום אותנו. לקבלה אסור לגברים להיכנס אז אני לבד על המיטה על ארבע עושה סיבובי אגן כל ציר ונושמת אוג'אי. המיילדת בודקת פתיחה- 2 ס"מ ושמה לי מוניטור ל-20 דק'. המוניטור תקין- בוטן מחזיק מעמד היטב. בזמן המוניטור אני על הגב וזה ממש לא נוח להתמודד ככה עם הצירים, אז אחרי 20 דק' מנתקים אותי ממנו ואני חוזרת לעמידת 4 על המיטה וסיבובי אגן. ניב בזמן הזה כבר החנה את הרכב והביא את כל התיקים והסלים שלנו למסדרון ההמתנה וישב על הספסל לחכות שנוכל להיכנס יחד לחדר לידה. החמוד ניסה לקרוא אבל לא הצליח להתרכז... אחרי הבדיקה הראשונה והמוניטור יצאתי אליו החוצה כדי לספר לו מה המצב. כשראיתי את כל הציוד אתו אמרתי לו שיחזיר את הכל לרכב כי הוא סתם חייב לשמור עליו ואנו עדיין לא קיבלנו חדר לידה ולא צריך עדיין כלום. רק את הקלסר עם כל הבדיקות לקחתי ממנו ונכנסתי חזרה למיטה שלי שבקבלה ושם המיילדת לקחה ממני היסטוריה רפואית בהריון בזמן שאני בצירים על 4 בסיבובי אגן. ואני עונה לה בין הצירים. אחווה שואלת אותי כמה כואב לי מ-1 ל-10 ואני עונה לה 4. סופסוף סיימנו ואני יוצאת אל ניב שבמסדרון ומבקשת שנטייל קצת כדי שההליכה תזרז את כל העסק (אני עדיין עם הבגדים שלי). אבל הלכנו עשרה מטרים והיה ממש קר (אמצע החורף בירושלים ואמצע הלילה). חוץ מזה גם כואב מדי בשביל ללכת ומטפטף גשם אז אנו חוזרים ונפרדים שוב ואני נכנסת לקבלה החמימה ושוב על ארבע על המיטה בסיבובי אגן ונשימות אוג'אי- רק ככה זה נסבל!

בודקים אותי שוב בשעה 01:00 ואני בפתיחה 4. אבל אין עדיין חדרי לידה פנויים והקבלה עמוסה ביולדות אז המיילדת עסוקה ועוזבים אותי לגמרי לבד- שזה מה שרציתי! אז אני מצליחה להתכנס פנימה ולנשום לעובר ואני כבר מתחילה לעשות קולות נמוכים עם האוג'אי בציר, כי זה מה שהגוף רוצה (אני כבר לא עושה דברים בצורה רצונית). ואני יוצאת לספר לניב שאני בפתיחה 4 אבל מיד רצה חזרה פנימה לעמידת שש, חתולים על המיטה וסיבובי אגן והתכנסות פנימה כי אחרת ממש קשה לי. אחרי שעה נוספת הקבלה מתרוקנת, ונותנים לניב להיכנס להיות איתי בקבלה. בינתיים פותחים לי ווריד כדי לתת אנטיביוטיקה כי הייתה לי תוצאה חיובית בבדיקת GBS. כשהמיילדת פותחת לי ווריד אני צריכה לעבור לצורך כך למצב ישיבה ואני מייבבת כבר מתוך ערפול חושים "אבל כבר קשה לי ונוח לי רק על ארבע..." אבל אני מתיישבת ואחרי שהיא מסיימת מייד אני חוזרת לעמידת שש חתולים וסיבובי אגן.

ניב רואה שהצירים כבר ממש תכופים- כמעט בלי מרווח ביניהם ומנסה לנשום איתי אבל אני כבר ממש עם עצמי בתוך עבודה פנימית וכל התערבות מפריעה לי אז אני עונה לו "שששש...לא צריך!". השעה 02:30 ואני אומרת למיילדת שכבר ממש קשה ואני מרגישה לחץ- שתבוא לבדוק אותי כי נראה לי שהפתיחה כבר ממש התקדמה. הרופאה באה לבדוק פתיחה (על הגב וזה ממש כואב ככה!!!) והיא בשוק- פתיחה 9 כל כך מהר! אני בכלל לא בשוק כי הגוף מרגיש שכבר זה בא והזמן כלל אינו פקטור במשוואה הזו של הלידה... טוב- אם ככה- לחדר לידה אני כבר לא אגיע- צריכים להוריד לי את הבגדים מהר מהר כי עדיין לא החלפתי לחלוק בית חולים- אין זמן לכלום וחייבים להעביר אותי לחדר ניתוח מייד כי רק שם מקבלים לידות עכוז. והאינפוזיה כמעט נתלשת כשהיא מפשיטה אותי ויורד לי קצת דם אבל המיילדת מסדרת את זה. אני עוברת למיטה כדי שיסיעו אותי לחדר ניתוח כי אני כל כך מעורפלת חושים והצירים כבר ללא הפוגות ביניהם פשוט גל אחרי גל אחרי גל...לכן ללכת לא בא בחשבון וגם לא שואלים אותי. מסיעים אותי על הגב וזה ממש כואב ככה!!! ואני בקול נמוך ובפה פתוח לרווחה "אהההההההההההההההההההההה" וממש קולנית כל הדרך- בטח הפחדתי אנשים! אבל אני בעיניים עצומות למי אכפת כולי בהתמודדות עם הכאב! אני עושה מה שהגוף מבקש בלי פחד רק נוכחות ברגע- להתמודד עם הכאב, לפתוח, לזרז את הלידה...


ועוצרים את ניב בכניסה לחדר ניתוח! "לכאן אסור לך להיכנס" והוא מוחה אבל לא שואלים אותו... וגם אני מבקשת שיכנס איתי אבל אני בלידה, ממוקדת ולא ממש יכולה להתערב עכשיו. ובחדר ניתוח מבקשים שאעבור למיטת חדר ניתוח- גבוהה יותר ואני שוכבת על הגב, קושרים לי את הרגליים ככה מקופלות ופתוחות והרופאה בודקת לי פתיחה- פתיחה מלא עם שוליים, אז עדיין לא לוחצים. ובחדר ניתוח התאספו 3 רופאות, 3 מיילדות ורופא מרדים (הוא ישב בפינה ובאמת לא היו צריכים אותו בסוף- אז זו ממש הייתה עזרת נשים!!!!) ולא ממש נגמרה האנטיביוטיקה אבל מה לעשות שהלידה מתקדמת מהר!!! וגם בשלב הזה הוסיפו לי פיטוצין לווריד שגם ככה לא הרגשתי את ההשפעה כי הלידה הייתה כל כך מהירה... ואני כבר זמן מה מתאפקת לצורך ללחוץ כי אני לא רוצה שיתקע הראש אם אני אוציא את הגוף לפני פתיחה מלאה... ואני אומרת לצוות "אם את כל הצירים העברתי על ארבע אז אין לי דרך אחרת לפתוח את השוליים על הגב!!!" אבל הם אומרים "בחדר ניתוח במיטה יותר גבוהה וצרה ויותר בטוח ללדת על הגב.." ובדיוק יש לי הפוגה בין הצירים שעכשיו התרווחו שוב ואני אומרת למיילדת הכי לחוצה "בואי תעזרי לי ותתני לי יד וככה תשמרי שאני לא אפול כי אני בלי אפידורל ומאד יציבה!" והיא מסתכלת על אחת הרופאות, ד"ר אלגביש, והיא מאשרת לי לעבור על שש ובייחד עם המיילדת שנתנה לי יד הסתובבתי חזרה על ארבע!!! איזה הקלה ככה אפשר לעבוד!!!! חתולים וכריעה על הברכיים וכל ציר בקול נמוך "אהההההההההההההה!" וסיבובי אגן ובודקים אותי וכבר פתיחה מלאה ואפשר להתחיל ללחוץ! (וכל הזמן רואים דופק תקין באולטרסאונד כי לא היה מוניטור בחדר ניתוח) וניב בחוץ מודאג ומבקש להיכנס ולא נותנים לו. אז אחת הרופאות הנחמדות, ד"ר וולף, באה ואמרה לי "חייכי" וצילמה עם הפלאפון שלה אותי על 4 באמצע הצירים והראתה לו! (לא קיבלנו את התמונה..) אז אפשר להתחיל ללחוץ- והמיילדת הלחוצה שואלת אם אני יודעת איך ואני עונה "כמו לקקי!!!!" (ובמשך כל הלחיצות היא החזיקה אותי ביד כדי שלא אפול למרות שהרגשתי יציבה לגמרי) אז אני לוחצת בכל ציר ועוצמת עיניים ולוחצת החוצה כמה פעמים בנשיפה בכל ציר כי הוא ארוך... ואני מכניסה אצבע פנימה ומרגישה טוסיק של תינוק!!! ומוציאה את האצבע ורואה מקוניום- אבל אני יודעת שזה בסדר וזה בגלל שהוא עובר בתעלת הלידה ולא כי הוא במצוקה כי אני נושמת אליו המון המון חמצן ואנרגיות טובות!!! ואני שומעת את הרופאות מתלבטות מתי לעשות חתך אפיזיוטומי, כי זה הפרוטוקול של בית החולים בלידת עכוז, ואני מבקשת "לא..." ועוד כמה לחיצות ואני מרגישה את הטוסיק שלו יוצא ואז פלאק- רגל! ועוד פלאק- עוד רגל! ואז הפוגה- ואני מסתכלת- חצי גוף בחוץ מונח על המיטה- ועוד ציר ואני לוחצת ואז הראש יוצא בעוד לחיצה!!! ב"ה הוא כאן!!! (בדיעבד גיליתי שממש לפני שהראש יצא עשו לי חתך כדי שיצא חלק בלי בעיות) ומיד לוקחים אותו לבדיקה ואני עדיין על ארבע שומעת אותו בוכה ומבקשת שניב יכנס להיות אתו שלא יהיה בלעדינו והוא נכנס להיות אתו! וד"ר וולף מצלמת את התינוק בשבילי ומראה לי בפלאפון "תינוק שלי!!!" ובזמן שבודקים אותו רוצים שתצא השיליה כדי שיהיה אפשר לפנות את חדר הניתוח- והרופאה קצת מושכת בחבל התבור ואני אומרת לה "לא צריך! היא עדיין לא התנתקה" אז היא מפסיקה ובאמת תוך דקה אני מרגישה שהיא התנתקה ואני מוציאה אותה שלמה! (איזה באסה שחתכו את חבל התבור מיד- אני תכננתי לידת בית ולידת לוטוס, לפחות לכמה שעות לא לנתק...וגם ממש תכננתי להודות לשליה פנים אל פנים ולא הספקתי כי לקחו אותה...) ואז הרופאות שואלות זו את זו "באיזה שעה יצא התינוק?" ואני נזכרת שהן אמרו את השעה אז אני עונה "03:38"!!!

ואני עוברת לשכיבה על הגב ומביאים אלי את בוטן היקר, והוא ערום, עור לעור, ואני מחבקת אותו וזו הרגשה מדהימה!!! רך, מתוק ונרגע בדיוק כשהניחו אותו עלי!! אצלי חמים ונעים ויש לי את הקול של אמא מהבטן!!! בינתיים כשהוא עליי תופרים אותי, רק את זריקת ההרדמה המקומית הרגשתי. וניב נכנס ואני מאושרת עד הגג!! (מבאס שהיו לי התערבויות בלידה כי תכננתי לידת בית בלי התערבויות, אבל אני ממש מודה על החוויה הטובה שהייתה לי ובאמת שהחלמתי מההתערבויות במהרה!) כשמסיימים מעבירים את התינוק לעריסה וניב מסיע את העריסה ואותי מסיעים יחד במקביל להתאוששות (אבל בקבלה שוב כי אין חדרי התאוששות פנויים- כל הנשים הדתיות באו ללדת בחנוכה!!!) וביציאה המיילדות מחייכות אלי והמיילדת הכי לחוצה שאת שמה איני זוכרת, שואל אותי "איך ידעת ללדת על הברכיים? " והיא ממש גאה בי!!! אבל אני פשוט הרגשתי שככה זה הכי נכון וגם למדתי בקורס הכנה ללידה עם יוגה שחשוב שעצם הזנב תהיה חופשיה!

ובהתאוששות- אחווה המיילדת עדיין במשמרת והיא גאה בי על הלידה המהירה. וניב שם עליי שוב את התינוק שלנו עור לעור והוא מושלם ומתוק! עדיין לא שטפו אותו אבל ניגבו ולכן הוא כבר לא ממש מכוסה בוורניקס ואנו יחד מתחת לשמיכה- בחדר ניתוח היה קר!!! _ואני זוכרת שרעדתי קצת אחרי הלידה גם מרוב אדרנלין) והוא שוכב עלי כבר מעל שעה ומתחיל לינוק קולוסטרום ושלושתנו יחד מאושרים מהחוויה המהירה והסוחפת! סה"כ 3.5 שעות בבית חולים עד שבוטן יצא! ובגלל שעמוס אז עוזבים אותנו לנפשנו ואנו משפחה חדשה!!! אז בערך ב 04:30 אנו מתקשרים ומעירים את ההורים שלנו - הסבים והסבתות המאושרים! והם מתרגשים - בכלל לא ראו את זה בא- הרי רק אתמול בערב הכל היה על מי מנוחות, והתאריך המשוער רק עוד שבועיים! אני מודה מאד לכל האנשים שליוו אותי בתהליך ללידה טבעית ושפתחו בפני את האפשרות ללידת עכוז בבית חולים "ביקור חולים". ואני מודה גם לבית החולים הזה שמאפשר לנשים לשמור על גופן ושלא מפחד ליילד עכוז...

אני בהודיה אינסופית לאלוהים על פלא הלידה וההורות!

והנה מתחיל לו פרק חדש בחיינו- וראוי שייכתב פרק חדש על ההורות, ההנקה (דבר מדהים), האהבה והלב שבן רגע הכפיל את גודלו ומאוהב עכשיו ב-2 האוצרות שלי!!! תומר אתה פלא של ילד, אוהבים אותך הכי בעולם!




4 views0 comments